עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
רגש ושקיעה
15/06/2018 23:02
סרפד
אתה רגיש. 
אכן אני רגיש, אני חווה את העולם בעצמתיות. אני מושפע מהרשמים השונים ולא מצליח למצוא אובייקטיביות אליהם ואל הרגש והתחושה שאני חווה מהם. לכן אני זקוק לשקט, אני זקוק לאימון של החלקים הבסיסיים בי כדי שישלטו בקליטת העולם. אני צריך לאמן את קליטת הרשמים להחוות כיראת כבוד מצדי, בהערכה להיותם, בקבלה והכלה של הווייתם. 
זה קורה הרבה: אני רואה את העתיד, העתיד יפה. העולם עושה דברים בצורה שונה והעתיד משתנה ללא הכר ואני נשאר תלוי באוויר, בלי רגליים על הקרקע. העתיד שאני צופה הוא יכולותיי בעולם סטטי או רך. אך העולם הו העולם הזה פשוט מהיר מידי בשביל יכולותיי- אולי עליי להאט מעט.
להאט מה? אולי קליטת הרשמים במהלך היום צריכה לקטון- ולהפסיק לצרוך מידע (רחוק) מאתרי חדשות, להפסיק לצרוך (ידיעות חסרות משמעות לחיי) מהפייסבוק.
אולי לקבל את זה שאני כזה ולקוות שהעולם יקבל אותי ככה. 

היא לא מרפה ממני. היא תלותית ואובססיבית, היא עושה את כל הדברים שאני מבקש ממנה לא לעשות ואז רוצה להציף את זה. אני רוצה ללכת הרחק מזה. אני לא מעונין בזה. אני לא עומד בזה. אחרי שבוע של מנוחה מרכבת ההרים שלה, היא חוזרת. 
אני אוהב אותה אבל היא פשוט תלותית ומתנגדת לכל דבר שאני אומר, מתמלאת בכעס, מתקרבנת ומאשימה אותי בדברים לא נכונים שהיא מסיקה ממה שאני אומר וממה שאני לא אומר. אני רוצה את הטוב עבורה אבל אני לא עומד בזה, אני לא יכול פעם בחודש להסביר לה למה וכמה ואיך ומי, כל הדברים שאם היתה שואלת את עצמה היתה יכולה למצוא להם תשובה. אבל היא בוחרת בשקיעה ובוחרת בעצב ואז מצפה ממני שאביא לה אור. "יש לי פה מספיק אור" ברור שיש לה קצת אור כי היא שואבת אור מסביבתה ולא מבפנים. יש לה אור אבל היא מכבה את עצמה כי היא לא מוכנה לקבל שיש דרך אחרת. היא פשוט אטומה לכל מה שאני נותן לה. היא לא רוצה להקשיב, היא לא רוצה עזרה, היא רוצה אמא. היא רוצה אבא. היא רוצה אהבה ותמיכה. אני לא רוצה בת זוג שכל מה שהיא מחפשת ממני זה חיבוק אהבה ותמיכה בזמן שהיא מחרבת לעצמה את החיים. זה הורס אותי, זה כובל אותי לשקיעה שלה.
0 תגובות
לאהוב
09/05/2018 21:26
סרפד
כדי להפתח לעולם האהבה עליי להבין קודם כל מתי אני אוהב, מה אני אוהב במה שאני אוהב, מה קיים בי כשאני אוהב.
עליי ללמוד להינות מהעולם מעצם היותו. לא רק מקשרו אליי דרך החושים, אלא מקשרו אליי שלא דרכם. יש קסם מסתתרת ומחכה שאגלה אותה ואצור איתה קשר אינטימי- בכל דבר בעולם, ובואופן מיוחד ומורכב עוד יותר בכל אדם בעולם.

אני חש התפרצויות זעם תכופות בתקופה האחרונה. ממש כעס שלא ידעתי שאצור. אני מפחד מעצמי ומהמקום אליו אני מתקדם. אני מרגיש רגרסיה רצינית, מרגיש שהאנשים סביבי דוחים אותי ויותר מכל מרגיש שהלהבה שלי דועכת ושיתכן ואצטרך למצוא אולי אשראם, אולי חווה כלשהי. מקום שיקלוט אותי למרות יכולותיי הפיזיות הנפשיות והמנטליות החלשות, יחסית. יש לי כוח מתפרץ שאובד מהר, רושם שצונח בהתאם. 
אני מפחד כי אין אדם שיחזיק לי את היד. אין אדם שאני יכול לחלוק איתו את כאביי ועדיין להרגיש נאהב.
הרבה זמן שהתחושה מלווה אותי כפולסים. ואיני יודע מה לעשות.
0 תגובות
להאמין לאהוב
06/04/2018 12:50
סרפד
0 תגובות
לו יכלתי, לו ידעתי, תעתוע
13/02/2018 17:31
סרפד

13/2/2018 00:12   

תעתועים


לפעמים

אני רוצה להתמכר לעצב

וכשהפיתוי אינו המתוק

קל יותר לטעות

ולחשוב שאני מתגבר.

עצב כזה,

כשקטנותי מובלטת פתאום

כשתמונה רחבה יותר מתגלה

ומגלה אדם אחד

תחת כל ישויות העולם

אדם אחד עם מסע ארוך

ארוך מידי...




6/2/2018 20:07

לו ידעתי


לו ידעתי

הייתי שותק.

הייתי שותק בכל פעם

שהכאבתי שהכעסתי

שהפעלתי את הסימפטום

כאילו לא היה חשוב

כמו השורש עצמו.

לו ידעתי הייתי מקשיב מאוד

ומבקש לשמוע עוד.

לא מדבר. 

כבר למדתי שזה מרפא משהו,

אבל 

בלי לדעת למה זה מרפא

לא יכלתי לדעת כמה זה מרפא.

המילים שלי,

המילים המיוחדות לי,

לא פותרות דבר,

מעולם לא פתרו דבר. 

הן נשמעות חכמות, אולי מרגיעות,

אולי נכונות,

תמיד חודרות ומנצחות על העולם 

כבסימפוניה,

אבל האמת היא 

שרק אני מסוגל להפעילן.

רק אני, בכל העולם, 

יכול לעשות בהן שימוש ראוי.

למעשה, המעט שאני יכול להגיד

ועדין לעשות שינוי

אלו מילות אהבה שמבקשות לשמוע עוד.

ועוד ועוד.

מילים שחוקרות איתך ולא אותך.

שאלות שרוצות לדעת.

 

לו ידעתי, היה רק חסר להפנים

ואין דרך טובה יותר להפנמה מדרך הנפש. במעמקים. בכאב או בתסכול, בחוסר האונים, בחוסר היציבות.



5/2/2018 20:21   

לו יכלתי


לו יכלתי הייתי שותק בכל פעם שהאדם אליי דיבר.

לא אדיש, לא ריק מולו-

לגמרי קשוב, בכל כולי ער.

לא רק בעת דיבורו הייתי שותק, כי אם גם לאחריו.

הייתי שותק ושותק.מקשיב בכל מאודי.

וכאשר רצתה נפשי לענות, הייתי שותק עוד יותר.

רק כאשר שתק, אז ידעתי שנפשו זקוקה לאישור,

הייתי אומר

"כן". ומוסיף "אני מבין". ואולי איזו שאלה קטנה

"למה?" או מי אתה שכך הדבר?

וכאשר חשתי שרצה הוא עצה,

הייתי חוזר לשתוק,

או מחפש להעיר את החלק הרדום בו

שמחפש את התשובה בעצמו.

 

אם לא אשתוק, אתפתה

ואתן לו ממסקנות חווייותי

ואיזה ערך יש להתנסויות חיי,

אם אנו חווים את העולם בעומקים שונים

וייחודיים?

הרי אפילו הנשימה עצמה, שנעשית כבדה לעתים קרובות עבורי

עבורו יכולה להיות רק חילוף חומרים.

אפילו מבט יכול להניב תמונות שונות לחלוטין.

 

לכן אם יכלתי הייתי שותק. מה משותף לנו? לא איך לעשות.

רק מה שיספר לי אוכל לגלות. רק אם אקשיב אוכל לעזור.

רק אם אעזור לו לגלות, לדבר, לספר.

ואני, אשתוק ער.

 

 

 

מה שאני מרגיש שהוא נתינת מלוא תשומת הלב, היכולת להעניק לאדם מהתנסויותיך, לעתים האור שמצאתי בפינה חשוכה, בשביל אדם אחר הוא צל גדול יותר, התנשאות, מפלה. אני לא רואה את השיתוף בדרכי כהתנשאות אם כי בשיתוף בהתנסות, עד כמה שהדמיון ביניהם דק. לא כי אני צודק, אלא כי הנה נקודת מבט שונה. אבל מה שעבורי הוא אור, בשופכי אל אדם אחר יהווה בור חשוך ומכשול. אני סופג זאת כאש ומה שדימיתי לאהבה- נחבט ונדרש , בצורה שאינה ברורה לי, לשינוי. זה כאילו שהענקתי תוצר לאדם שחיפש תעסוקה, בתמימותי, והופתעתי כאשר הוא זרק זאת אליי בחזרה.

וזאת אשר אני יודע כהתגלות, שנוצר בתוכי כידע, או נזרע בידי חכמת העולם- מתי יופנם? מתי אוכל להכניס זאת באמת לאיזה מקום פועם בתוכי, שלא דורש ממני מלחמה פנימית כדי לבצעו? אולי המאבק הפנימי תחילה הוא הכרחי, כפי שכל התאמנות מבקשת.

 

יותר מזה, איך אפשר לדבר על כך עם אדם אחר, מבלי להרוס לי ולו את האפשרות להמשיך לחיות את המחשבה הזאת, או כל מחשבה אחרת?

0 תגובות
4.2.18 - כמה מילים של חולשה לפני השינה ובקשה
04/02/2018 22:47
סרפד
נפשי אכן נפגעה במפגש הזה איתה. המילים שהיא אמרה, הטונציה, התקיפות וחוסר הסבלנות. משהו באנטיפתיות שלה כלפי, בזלזול שאני חש ממנה לפעמים- זה לא דבר שאני יכול להתעלם ממנו. כנראה שאני צריך לקחת מנוחה מהשיעור הזה ולקרוא את החומר לבד. 
איך אדם יכול לרסק בהינף יד נפש של אדם המבקש עצה? 
ולמה התקופה הזאת כמו מתפוררת אל בין אצבעותיי? אני מרגיש דחוי, קטן, בור, מנותק. אני לא יודע מה נשאר בי, אולי זאת הידיעה שעליי לשנות כיוון בחיי. אולי לצאת למסע? אם כן, מסע לאן? בארץ? אפריקה? אמריקה? אירופה? אסיה? מסע בעקבות החקלאות? המדע? החינוך? נתינה? איבוד? 
אני מותש. דבר לא קבוע בחיי, דבר לא יציב מלבדי, וגם יציבותי לא יציבה. תהליכים קורסים לתוך עצמם מתוך סערות נפשי. קטנותי אל מול העוצמות של האנשים סביבי, חכמתם, יכולותיהם. אני נפעם ונרתע, מפחד שכל ההמון שהוא אני, זה אפס לעומתם. אולי במחקר רוח אמצא תשובה.
אני עייף, מותש, ומילים פשוט מתחבאות, תמונות נעלמות, התחושות עמומות. הגוף חלש, האנטיביוטיקה או שמא חוסר יציבותי.

אני רוצה למצוא את האל. לשם אתמלא באהבה, אמלא באהבה. אקבל את גורלי כהמשך או כנקודת מפנה. אמצא כוחות לעשות.
2 תגובות
האם אוכל להחזיק בעבודה קבועה?
31/12/2017 00:25
סרפד
פרנסה- איך? 
והאם התשובה לשאלתי לגבי צמצום מחייה היא ... צמחיה?
החיים דורשים ממני נוכחות מלאה. איך? איך אני יכול? האם דרך בריחה מהתמודדות לכדי עשייה מוגברת אוכל לחיות?

שאלות שאלות שאלות... בלוג חדש. מקווה שאוכל להחיות אותו מעט.


בכל מקרה,

0 תגובות