עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון

לו יכלתי, לו ידעתי, תעתוע

13/02/2018 17:31
סרפד

13/2/2018 00:12   

תעתועים


לפעמים

אני רוצה להתמכר לעצב

וכשהפיתוי אינו המתוק

קל יותר לטעות

ולחשוב שאני מתגבר.

עצב כזה,

כשקטנותי מובלטת פתאום

כשתמונה רחבה יותר מתגלה

ומגלה אדם אחד

תחת כל ישויות העולם

אדם אחד עם מסע ארוך

ארוך מידי...




6/2/2018 20:07

לו ידעתי


לו ידעתי

הייתי שותק.

הייתי שותק בכל פעם

שהכאבתי שהכעסתי

שהפעלתי את הסימפטום

כאילו לא היה חשוב

כמו השורש עצמו.

לו ידעתי הייתי מקשיב מאוד

ומבקש לשמוע עוד.

לא מדבר. 

כבר למדתי שזה מרפא משהו,

אבל 

בלי לדעת למה זה מרפא

לא יכלתי לדעת כמה זה מרפא.

המילים שלי,

המילים המיוחדות לי,

לא פותרות דבר,

מעולם לא פתרו דבר. 

הן נשמעות חכמות, אולי מרגיעות,

אולי נכונות,

תמיד חודרות ומנצחות על העולם 

כבסימפוניה,

אבל האמת היא 

שרק אני מסוגל להפעילן.

רק אני, בכל העולם, 

יכול לעשות בהן שימוש ראוי.

למעשה, המעט שאני יכול להגיד

ועדין לעשות שינוי

אלו מילות אהבה שמבקשות לשמוע עוד.

ועוד ועוד.

מילים שחוקרות איתך ולא אותך.

שאלות שרוצות לדעת.

 

לו ידעתי, היה רק חסר להפנים

ואין דרך טובה יותר להפנמה מדרך הנפש. במעמקים. בכאב או בתסכול, בחוסר האונים, בחוסר היציבות.



5/2/2018 20:21   

לו יכלתי


לו יכלתי הייתי שותק בכל פעם שהאדם אליי דיבר.

לא אדיש, לא ריק מולו-

לגמרי קשוב, בכל כולי ער.

לא רק בעת דיבורו הייתי שותק, כי אם גם לאחריו.

הייתי שותק ושותק.מקשיב בכל מאודי.

וכאשר רצתה נפשי לענות, הייתי שותק עוד יותר.

רק כאשר שתק, אז ידעתי שנפשו זקוקה לאישור,

הייתי אומר

"כן". ומוסיף "אני מבין". ואולי איזו שאלה קטנה

"למה?" או מי אתה שכך הדבר?

וכאשר חשתי שרצה הוא עצה,

הייתי חוזר לשתוק,

או מחפש להעיר את החלק הרדום בו

שמחפש את התשובה בעצמו.

 

אם לא אשתוק, אתפתה

ואתן לו ממסקנות חווייותי

ואיזה ערך יש להתנסויות חיי,

אם אנו חווים את העולם בעומקים שונים

וייחודיים?

הרי אפילו הנשימה עצמה, שנעשית כבדה לעתים קרובות עבורי

עבורו יכולה להיות רק חילוף חומרים.

אפילו מבט יכול להניב תמונות שונות לחלוטין.

 

לכן אם יכלתי הייתי שותק. מה משותף לנו? לא איך לעשות.

רק מה שיספר לי אוכל לגלות. רק אם אקשיב אוכל לעזור.

רק אם אעזור לו לגלות, לדבר, לספר.

ואני, אשתוק ער.

 

 

 

מה שאני מרגיש שהוא נתינת מלוא תשומת הלב, היכולת להעניק לאדם מהתנסויותיך, לעתים האור שמצאתי בפינה חשוכה, בשביל אדם אחר הוא צל גדול יותר, התנשאות, מפלה. אני לא רואה את השיתוף בדרכי כהתנשאות אם כי בשיתוף בהתנסות, עד כמה שהדמיון ביניהם דק. לא כי אני צודק, אלא כי הנה נקודת מבט שונה. אבל מה שעבורי הוא אור, בשופכי אל אדם אחר יהווה בור חשוך ומכשול. אני סופג זאת כאש ומה שדימיתי לאהבה- נחבט ונדרש , בצורה שאינה ברורה לי, לשינוי. זה כאילו שהענקתי תוצר לאדם שחיפש תעסוקה, בתמימותי, והופתעתי כאשר הוא זרק זאת אליי בחזרה.

וזאת אשר אני יודע כהתגלות, שנוצר בתוכי כידע, או נזרע בידי חכמת העולם- מתי יופנם? מתי אוכל להכניס זאת באמת לאיזה מקום פועם בתוכי, שלא דורש ממני מלחמה פנימית כדי לבצעו? אולי המאבק הפנימי תחילה הוא הכרחי, כפי שכל התאמנות מבקשת.

 

יותר מזה, איך אפשר לדבר על כך עם אדם אחר, מבלי להרוס לי ולו את האפשרות להמשיך לחיות את המחשבה הזאת, או כל מחשבה אחרת?

edya
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: