אני לא יודע ממה. האם מגעגועים חזקים לר'? האם מכשלוני להכיל אותה? האם היא בכלל רצתה? היא לא הצליחה לעצור ולא הבינה את הגבולות שלי. בטח עכשיו יש לה קצת מנוחה.
אולי זה האופי שלי. אולי אני פשוט הופך את השהות לידי לבלתי אפשרית, אני חסר פשרות ולא סלחן. לב אבן, לב קרח, לב צמח. לא לב מרגיש, לא מרגיש דבר מלבד עצמו וכאבו. אבל עשיתי הכל בשבילה! הכל הכל. עזבתי אותה בשבילה, עזבתי אותה כי הרגתי אותה בשקט בשקט. עזבתי אותה כי לא יכלתי לקבל את עצמי. עזבתי כי הייתי חייב. אבל שלא כמו בפונדק הרוחות, אני לא חושב שמכרתי אותה לאף אחד. לא הרווחתי מזה, רק את הזמן האינסופי שבבדידות ובאמנות, וכל השיט הזה.
אני עייף, אני רוצה לנוח. אני רוצה שהיא תחזור ותלטף אותי, שתכין לי עוגה מפוארת. אני רוצה שהיא תצחק ותעשה שטויות לידי אבל היא לא מבינה מי ומה אני. אני גובה מחיר מכל סביבתי. כגודל אהבתי העצומה, על המילים ועל כוח הרצון ואינסוף הנסיונות, על הקשב, על הידיים ועל הרגש, ככה אני גם חד,חד ודוקר. קקטוס שכזה, תסתכל אבל אל תגע. סרפד, כן. אני הכעס, אני רצינות. אני כל מה שאת לא יכולה כרגע. אני שואו אוף, אני מראה שבורה, מראה את מה לא ואומר במילים מה כן. אני ארדים אותך ברכות, בליטופים, אני המוות השקט. אני כפוי טובה.
אני אוהב אותך. אני אוהב אותי. קשה לי להתמודד איתי, הכל נהרס כשאני צץ. אני תמיד מגיע לעולם שניה לפני שהוא נחרב. זאת ההדרדרות המפוארת ביותר שהיתה לי. אני חי שקר גדול.
לא, לא הרס. פשוט עצב גדול.
;){kind=link}